החלטה בתיק עת"מ 37863-08-11

העותר 2 הוא אזרח ישראל. העותרת 1 היא אזרחית אוקראינית אשר הגיעה לארץ ביחד עם בנה הקטין, וזאת למטרת תיירות. העותרת נכנסה לישראל ביום 13.5.11 וביום 27.6.11 חתמו העותרים על הסכם ממון ביניהם. ביום 1.8.11 הגיש העותר 1 בקשה להארכת רישיון לישיבה של העותרת בארץ מכוח רצונם לחיות חיים משותפים. כעת מבקשים הם כי תאושר לעותרת הארכה של אשרת השהייה למשך 3 חודשים וכן שתינתן לה אשרת אינט-ויזה (אשרה המאשרת יציאה וכניסה מהארץ), וזאת כדי לאפשר לעותרים לצאת לקפריסין ולהינשא. בקשתם נדחתה בהחלטת הגב' אביבה רוזן, מרכזת מעמד ואשרות בלשכת רשות האוכלוסין בחיפה, ומכאן העתירה.

ביחד עם העתירה הוגשה גם בקשה לסעד זמני, אשר למעשה חופפת בעיקרי הדברים את העתירה, ובמסגרתה מבקשים העותרים כי כסעד זמני, יורה בית המשפט למשיבה ליתן להם אינט-ויזה ואשרה לשהיית העותרת 1 בישראל, למשך 3 חודשים.

לאחר עיון במכלול המסמכים שצורפו לעתירה, וכן בתגובת המשיבה כפי שהוגשה, על כל נספחיה, החלטתי לדחות את הבקשה לסעד הזמני. יצוין לעניין זה, כי דחיית הבקשה לסעד הזמני היא למעשה כדחיית העתירה. עם זאת, לא הוריתי על דחיית העתירה וזאת ככל שיבקשו העותרים לנסות ולמצות סעד אחר. עם זאת, וככל שיחליטו העותרים לחזור בהם מהעתירה, יודיעו על כך לבית המשפט, כפי שיפורט בהמשך.

בטרם אתייחס לבקשה לסעד הזמני ולעתירה, ראוי לציין את התשתית המשפטית במסגרתה נדונה בקשה זו. מדובר כאמור, בבקשה לצו ביניים שעניינו למעשה, צו עשה (להבדיל מצו מניעה, המקפיא מצב קיים). הכלל הוא, כי בבקשות מסוג זה יינתן סעד רק במקרים חריגים. אין זה המקרה שבפני.

על זאת יש להוסיף את הכללים שנקבעו בכל הנוגע להתערבות בית המשפט בשיקול דעתו של המשיב בעניינים הקשורים במתן אשרות לשהייה בישראל ולמעמד בישראל. הכלל החולש על המסגרת הדיונית בעניין שבפני הוא כי שיקול דעתו של שר הפנים בהחלטות על פי חוק הכניסה לישראל הוא רחב ביותר ובית המשפט אינו נוהג להתערב בו.

ראה:

בג"צ 482/71 לאוניה מאה קלרק, ו-7 אח' נ' שר הפנים ואח', פ"ד כז(1), 113, עמ' 116-117;

בג"צ 758/88 קנדל ואח' נ' שר הפנים, פ"ד מו(4), 505;

בג"צ 1031/93 אליאן (חוה) פסרו (גולדשטיין) נ' שר הפנים, פ"ד מט(4), 661;

בג"צ 3373/96 סיאהם זעאתרה ו-6 אח' נ' שר הפנים, תק-על 96(3), 1125;

בג"צ 2597/99 תאיס רודריגז-טושביים נ' שר הפנים ואח', פ"ד נח(5), 412, עמ' 447-448;

בג"ץ 2527/03 סועאד אסעיד ואח' נ' משרד הפנים, פ"ד נ"ח(1), 139 .

" בכך בא לידי ביטוי העקרון - המקובל במדינות הדמוקרטיות המודרניות - כי למדינה שיקול דעת רחב למנוע מזרים מלהשתקע בה. אין לו לזר זכות לבוא לארץ אם כתייר ואם כתושב".

ראה:

בג"ץ 4156/01 מריו דימיטרוב נ' משרד הפנים , פ"ד נו(6), 289 (2002).

בנוסף, כלל יסוד בהליך המנהלי הוא כי אין בית המשפט לעניינים מנהליים מציב את שיקוליו במקום שיקולי הרשות המנהלית ואינו מתערב בהחלטת הרשות אם ההחלטה סבירה במובן זה שהיא מהווה אחת ההחלטות הסבירות שניתן היה לקבל באותן נסיבות ואם לא נפל בה פגם המצדיק התערבות. ראה:

בג"צ 376/81 משה לוגסי ואח' נ' שר התקשורת ו-2 אח', פ"ד ל"ו(2), 449;

בג"צ 2324/91 התנועה למען איכות השלטון נ' המועצה הארצית, פ"ד מ"ה(3), 678;

בג"צ 4539/94 ד"ר נקסה נביל נ' ד"ר אפרים סנה ו-2 אח', פ"ד מח(4), 778;